האדם צריך לדעת שכל דבר שבא לו בחיים, הוא רמז
כל יהודי מקטנותו יודע, שאחד הדברים הקשים המביאים חרון אף וחורבן מהקב״ה זה פגיעה בחטא מידת היסוד.
וכך ראינו רבים וטובים שהכל היה אצלם כשורה וכיאה ונאה, אך ברגע אחד חייהם התהפכו ונחרבו. וכשבדקנו וחקרנו, מצאנו שהיה שם פגם במידת היסוד. וכדברי הגמרא, על חסיד אחד שהיה ירא שמיים בתכלית ונפטר בקיצור ימים ושנים. אשתו שלא קיבלה את עצם פטירתו, לקחה התפילין שלו ועברה מעיר לעיר ומכפר לכפר וצעקה, ראו בעלי שחסיד וצדיק היה, מדוע מת בקיצור ימים ושנים. ולא היה מי שיענה לה תשובה, עד שפגש בה אליהו הנביא ושאל אותה, האם נזהרו ונשמרו בענייני טהרת המשפחה, אמרה ודאי אך בתוך הדברים הבין אליהו הנביא שלא נשמרו בריחוק הגוף. עמד אליהו ואמר, ברוך המקום שלא נשא פנים לתורה של החסיד הזה, ואף על פי כן הענישו.
הנה פגם מידת היסוד נענשים וביד קשה ומהר. וחקרנו עשרות שנים בנפשנו איך עשרות ומאות אנשים שהשגחנו, ופתחנו את עינינו וראינו, שכל מי שפגום במידת היסוד נענש עוד בחייו ומשלם על מעשיו.
והנה צריך להבין מה קשה כל כך במידת היסוד, מדוע על החטא הזה נענשים ביתר שאת וביתר עוז, מה טמון בחטא מידת היסוד אשר הימים האלו הם ימי השובבי״ם, אשר הם זמן מיוחד לתקן פגמים של החטא הידוע, וקריאה מעוררת את הזמן, וזמן שיעבוד וגאולת בני ישראל במצרים היא לתקן הניצוצות שיצאו מאדם הראשון ב לק׳ שנה שפרש מאשתו, לתקן את חטא עץ הדעת. מה מיוחד במידה זאת שאין במידה אחרת.
הנה נפש האדם פועלת תמיד ללא הפסקה. היא מתרחבת ומצטמצמת כל הזמן וכתוצאה מכך מתעורר אצל האדם רגשות שונים בכל רגע ורגע. וכאשר נתעמק וננסה להבין ולהתעמק ברגשות השונים המתחלפים אצל האדם, נמצא על פי דברי רבותינו ואבותינו הקדושים זצוק״ל ששבע מידות הידועות שהם חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.
וכך האדם צריך לדעת שאין שום רגש שעובר על האדם במשך היום ושום ענין שלא עובר דרך השבע מידות הללו. וצריך האדם לדעת שלכל מידה משבע המידות הללו יש לה תכונה מסוימת שאין לחברתה. אהבה, יראה, התפארות, ניצוח וההכנעה. אולם היסוד אינו מידה פרטית, אלא מידה כללית שכוללת את כולן. ולכן נקראת מידה זו בתורה בשם כל. וכן מידת מלכות היא גם כן מידה כללית ולכן נקראת כלה.
והביאור וההסבר לדבר, הנה כאשר האדם אוהב דבר מסוים, הוא משתמש באותה שעה עם מדת החסד. וכך כאשר האדם מפחד מאיזה דבר מסוים או מתנהג ביראה מדבר מסוים, הרי הוא מתנהג במידת הגבורה. וכמו כן כאשר מתפאר מדבר מסוים או מתנצח או נכנע, משתמש במידת תפארת, נצח הוד. אך מידת היסוד משתמש עם כל הספירות כולם יחד ומקשר אותם אל המלכות.
ומשלו רבותינו זצוק״ל משל לדבר, לאדם שפותח בית מסחר. אז כל מהותו וראשו ורובו ככולו נתונים ומושקעים בעסק שפתח. הוא מרגיש אהבה לעסק ואז באה האהבה ממידת החסד. וכן חושש ודואג שהכל יצליח זו מידת גבורה. וכן דואג לפאר את העסק זו מידת תפארת. וכן הוא מתנצח ומתמודד עם אנשים שמפריעים לו בעסק בכדי להוציא לפועל את חזונו ומחשבתו זו מידת נצח. ולפעמים כשצריך הוא גם מודה ונכנע אליהם, זו מידת הוד.
מצב כזה, שאדם דבוק לגמרי בדבר אחד עד שכל מידותיו נתונות במקום ההוא, נקרא יסוד שהיא מדת התקשרות. ואילו העסק ההוא שמכניס שם את כל מידותיו, נקרא מלכות.
והנה צריכים אנו לדעת שהקב״ה אינו מדבר עם האדם בצורה ישירה, אלא יש אצל כל אדם את המידות האלו שעלינו לדעת שהם שליחים של הקב״ה. וכל נטיה וכל התעוררות של אחת מן המידות, האדם צריך לחדד את חושיו ולהבין מהרצון ומהנטיה של המידה, מה הקב״ה רוצה ממנו ומה טוב ונכון לו לעשות.
ולזה הקב״ה נתן לנו עזר, שאם אתה לא יודע ומסתפק מה הקב״ה רוצה ממך ואתה לא מבין דרך החושים ודרך המידות שהקב״ה נתן לך, מה רצון השם, אז עשה לך רב שיעזור לך, שהוא מבין ויודע את רצון השם והוא מבין את החושים ואת ההרגשות, ועל פי מה שתגיד לו הוא יקרא ויפענח ויגיד לך, מה רצון השם ומה טוב לך לעשות.
וזו היא טעות מהיסוד שאדם עושה לו רב, שהרב עצמו לא יודע את החושים שלו ומה השם רוצה ממנו. צריך לדעת, רב זה לא רק להלכה, אלא רב זה לנבכי הנפש ולהבנה איך ללכת ביער העבות של החיים.
ועלינו לדעת כל אהבה, כל יראה, כל רגש העולה פתאום בחיים, יש בו סימן מהקב״ה ועלינו לדעת לפענח נכון את הרגשות וההרגשות כי הכל מעשי ידיו והכל שליחיו של הקב״ה לתיקון פרטי ולתיקון עולם במלכות שדי.
וכך כשאדם רואה כלב או דבר שמפחיד אותו ומרגיש פחד, ידע שהפחד הזה הוא רק סימן ויש לו בעיה בשמים, שצריך להכניס פחד בליבו ממעשיו. וכן כשמגיע לאהבה או ליראה צריך לדעת, שצריך לחזק את אהבתו להקב״ה ולתורה. וכן יראה מדבר מסוים צריך לדעת שעליו לחזק את היראת שמים שלו.
וכך על האדם לקחת את כל חייו ולדעת, שאין אדם נוקף אצבע למטה, אם לא גוזרים עליו מלמעלה. ולכן על האדם לעבוד על עצמו להגיע לישוב הדעת אמיתי ולהפעיל את כל הכוחות ואת כל האותות שבאים אליו בצורה נכונה. ולהגיע להיות עובד השם אמיתי וכך כאשר רותם את הכל להקב״ה, מגיע שמידת היסוד ומידת המלכות ישלטו על כל מהלך חייו, וכך עושה נחת רוח ליוצרו ועושה רצון קונו.
וכך אנו מוצאים גם אצל אומות העולם, שפתאום מתבטלים לאדם או נעשים טבעונים ולא אוכלים מאומה. ומדוע, אלו סימנים מהקב״ה שהם לא ידעו לקחת אותם למקום הנכון, ובמקום להתבטל להקב״ה או להיזהר במה שאוכלים, לוקחים את הכח לדברים אחרים.
ולכן כשרואים אדם שנזהר כל כך במאכלו, אנחנו יודעים באופן אישי ומסתכלים עליו בצורה שיש לו סימנים עצומים וחזקים להיזהר במאכלים כשרים, וזה אחד משורש התיקון שלו בעולם ולכן הרמזים האלו גדולים אצלו, וזה לוקח אותו להיות טבעוני או דבר אחר, כי לא מבין את עומק הדברים, ששליחי השם שנמצאים אצלו בצורת קבע, דוחפים אותו.
וכך עלינו לדעת יסוד עצום, שמידת ההתקשרות שיש לאדם עם הקב״ה, נמדדת בתענוג שיש לאדם בדבר שהוא מקושר אליו. וזה עומק דברי רבנו האלשיך זצוק״ל שהקשה, מדוע הקב״ה ביקש לבנות לו את בית המקדש מזהב ואבנים טובות וכו׳, ומתרץ ומסביר על הפסוק בשיר השירים; ״אפריון עשה לו המלך שלמה״ אפריון זה בית המקדש. מדוע נבנה מעמודי כסף, רפידות זהב, מרכבו ארגמן. הרי הקב״ה מלוא כל הארץ כבודו, מה צריך דברים גשמיים.
אלא תוכו רצוף אהבה, מבנות ירושלים. הקב״ה רצה את הלב, את האהבה של עם ישראל והאהבה הייתה באבנים טובות ובכסף. ומתי שנתנו את הכסף הזה, נתנו את ליבם להקב״ה.
אם כן, עלינו לדעת ולחקור ולדרוש עד שנגיע לעומק ולסוד, כל דחף וכל דבר שקורה בחיינו, שהכל קשור להקב״ה וכל מעשה יש בו סימן, וסוף מעשה במחשבה תחילה. וכמה שאדם חוקר ודורש ומתעמק ומבין ועושה לשם שמיים, מקלף קליפה של טומאה מהנפש שלו.
ועלינו לדעת שככל שאנו מבינים ויודעים יותר, כך הנפש שלנו עולה במדרגה גבוהה יותר. וההתנהלות וההתנהגות מהשמים עם האדם נהיית אחרת בתכלית. ולכן דורות רבים הם בגדר תינוקות שנישבו, ואורך הגלות שיבשה, ונביאי השקר וחוסר הידיעה גררה עולם שלם לתפוס בדברים ריקים קלים ולהזניח ולהניח את הדברים החשובים והמשמעותיים ביותר.
היצר הרע מעדיף שאדם יקיים מצוה קלה, שאין היא תופח על מנת להתפיח וגורר את האדם שיזנח את המצות והתורות שהם בעלי קיום והמשכיות בחיי האדם, וגורר את האדם להיות ״כסוס שוטף במלחמה״ אבל לא להבין סודות נשגבים, שהם יסודות של תורתינו הקדושה. ויסוד זה הוא מאבני היסוד של ההבנה של עבודת השם, שכל פעולה קשורה לאחד מן היסודות וכל מעשה הוא רמז לאורות עליונים, והכל מתכנס למידת היסוד ומידת המלכות.
ולכן קודשא בריך הוא ליבא בעי, ישתדל האדם לעשות כל מעשיו בשלמות, באהבה רבה, בלי שום נגיעה, בלי שום הרהור וקלקול וללכת בתמימות עם הקב״ה וזה מה שמצא הקב״ה אצל אבי האומה אברהם אבינו ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך״ שלמות מוחלטת. וכן רבי עקיבא שזכה למעלות הגדולות שמעטים זכו לה, היה צנוע ומעיל (מעולה), הכל בצניעות והכל בשלמות.
יש הרבה אנשים שנותנים צדקה, לומדים תורה, אך עם לב כבד וזה מקלקל את הטוהר. אחרי כן צריכים השלמה לצדקה בעוד נסיונות לעמוד בהם, שהצדקה שנתת לפני עשר שנים תהיה שלמה, כי הירהרת אחרי הצדקה. העבודה של שלמות היא עבודה חזקה, שחייבים לחיות אותה.
והנה כשעברנו שנים מרים וקשים מנשוא, העולם יודע טפח ואנו מכסים טפחיים. ידענו שכל הדברים ריקים מן האמת. תפילין שרב נותן לתלמיד מלב שלם, זה לא שוחד. וכך כל חיינו חילקנו אלפי אלפי תפילין ופתאום תפילין נהיה שוחד. ועמדנו וביקשו תמחקו את ענין התפילין, ועמדו בלב ערל ואמרו לא נמחק.
ואז הבנו שזה נסיון להרהר על כל התפילין שנתנו אלפים ועשרות אלפים וישבנו חודשים חושבים רק על התפילין, והבנו שזה נסיון, שבנפש שלנו נשאל שאלות, איך תפילין שוחד ואיך צדקה שוחד, הרי כבר אמרו רבותינו אין אדם נהיה עני מצדקה והבנו שזה נסיון מגילגול קודם ובתוך הנסיון יש תיקון וירידה למטה להביא משם משהו גבוה וגדול.
וכך ביום שירדנו לשפל הקשה, זה היום הגדול ז׳ באדר, שמצאנו את ספר דברים. וביום שהבנו שחייב לעבור ענין בגוף ובזיון בבגדים, וזה או בזיון של בגדים או שק בצנעה, השגנו שק ולבשנו שק יום יום. ושום יום לא בקשו מאיתנו ללבוש בגדים של אותו מקום, גם ביום שחשבו שזה יום אידם ויהיה להם תמונה למזכרת, לזכרון עולם. השק היה הלבוש הפנימי והעיקרי שלנו שנים רבות.
האדם צריך לדעת שכל דבר שבא לו בחיים, הוא רמז. ואם הוא חכם ולוקח הרמז נכון, מונע מעצמו הרבה כאב. ואם הוא לא לוקח את הרמז נכון, יצטרך לעבור ב״עמק הבכא״ ולסבול ייסורים מיותרים.
הקב״ה נתן לנו שליחים נאמנים שצמודים איתנו, ועלינו להבין אותם כמו שמבינים שפות כשהולכים לארץ חדשה, כך האדם צריך ללמוד את השפה הראשונה שלו, עם בורא עולם. ולדעת שהכל עובר דרך המידות, שהם חלק מחייו. וכך בעבודה יומם יומית ובמלחמה בידיעה שהכל רמזים מן השמים, נעבור את הזמן הזה ברוממות הנפש ובדבקות בהקב״ה.
מבקשים אנו מבני הקהילה הקדושה להתחזק חיזוק עצום בכל התורות, ההנהגות והמנהגים ולהפיץ התורות וההנהגות בכל מקום ומקום. ויודעים אנו ידיעה ברורה, שכח הדרך הקדושה של ״שובה ישראל״ מקרבת את הגאולה הכללית והפרטית, ונותנת לכל יהודי כח בכל מצב רוחני שנמצא ובכל מקום שנמצא, לצאת מתוך ההפיכה ורוח נכון מתחדשת בקרבו.
הדרך הקדושה הזאת נבנית מדרך אבותינו ורבותינו הקדושים זצוק״ל, ויודעים אנו שכל הנסיונות הקשים והמרים שעברנו ועוברים, הם סוללים מסילה ללכת בדרך בה ישכון אור. וכבר אמרו רבותינו הקדושים זצוק״ל על דברי דוד המלך, ״מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה״ וכו׳ ״צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועייף בלי מים, כן בקודש חזיתיך״.
הנה דוד המלך בכל יום דברי המלוכה באים לפניו. עסוק בדיני תורה, עסוק במלחמות, עסוק באסיפת כסף לבנין בית המקדש. והנה פתאום בורח הוא מבית מלכותו, רדוף מכולם. מרד מרדו בו כל נתיניו, והוא לבדו עם קומץ אנשים שנאמנים לו.
ושם במצב הקשה והמר הזה, דוד המלך מגיע להשגה עצומה שבארמון לא מגיעים אליה וביום יום לא מבינים את ההשגה הזאת; ״צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי״ כל זה ״בארץ ציה ועייף בלי מים, כן בקודש חזיתיך״. בשפל הגדול הזה משיגים השגות עצומות, שביום יום אי אפשר להשיג.
צריך להגיע נמוך נמוך, למטה למטה, להבין דברים נשגבים שביום יום לא מבינים אותם. דוד המלך שהוא רגל רביעית בכסא הכבוד, מלמד אותנו שבמדבר, בשפל, רדוף ומושפל, מגיעים לצמאה נפשי, לכן בקודש חזיתיך.
וזה לימוד גדול מאוד לכל יהודי, בכל מצב שנמצא צריך לדעת ידיעה ברורה, שהקב״ה הביא אותך למצב שאתה נמצא בו בטוב, בפחות טוב, להשיג ולהבין הבנות והשגות נשגבות. וידע האדם, שהקב״ה לא עוזב שום יהודי. בכל מצב שיהודי נמצא, הקב״ה נמצא איתו.
אחד הצדיקים הקדושים שהיה בייסורים קשים בבית האסורים מעלילה שהעלילו עליו, ראו אותו בוכה. שאלו אותו מדוע אתה בוכה, ענה ואמר להם, לא על עצמי אני בוכה, אלא על הקב״ה שנמצא איתי בשפל הגדול, פה בבית האסורים. על זה אני בוכה.
וכבר המדרש מספר, שכשלקחו את בני ישראל לגלות באוניות, ביקשו השובים לספור בכל אוניה, כמה יהודים יש. ספרו כשעלו לאוניה, וכשהגיעו מצאו שבכל אוניה יש עוד אדם נוסף. השובים לא הבינו וביקשו מחכמי ישראל מה זה, עשרות אוניות, יש עוד אדם נוסף בכל אוניה. ענו חכמי ישראל, זה הקב״ה, ״עימו אנוכי בצרה״…
מי שעבר את התופת ואת הקושי יודע, איך הקב״ה לא עוזב יהודי. וכשהחושך גדול רואים את הקב״ה בבירור, מה שלא רואים בימים כתיקונם. וכבר משלו משל, לאדם שהגיע לישיבה של מעלה ובדין ראו צל, שהולך עם האדם כל החיים. כששאלו מה זה הצל, ענו זה הקב״ה שהלך איתך כל החיים.
אך הקשה האדם, כשהייתי בגשר צר, שרק אחד לבד יכול לעבור בו איפה הצל. ענו ואמרו לאדם, הקב״ה הרים אותך ועבר, אתה לא יכולת לעבור לבד את הגשר הצר.
וזה מה שהקב״ה אומר למשה רבנו, ״בא אל פרעה״. לא נאמר לך לפרעה, אלא בא. אני בא איתך. אם היה כתוב ״לך לפרעה״ לא היה יכול משה רבנו לעמוד ליד הטומאה של פרעה. בא אני ואתה יחד.
הקב״ה לא עוזב את האדם רגע אחד, נמצא עם כל יהודי גם בזמן ההסתר והנסיון, אנחנו רק לא רואים אותו, אבל הוא נמצא במקומות הרגישים והמסוכנים ביותר. ״גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע, כי אתה עמדי״.
ועלינו לדעת יסוד גדול, שיש דברים שאדם פשוט לא יכול לעבור ויש דברים שהם גבוהים מאדם רגיל, והסוד הגדול לעבור אותם, להידבק בצדיקים. וכאשר האדם מדבק ברבו, רבו מעביר אותו במקומות חשוכים ומסוכנים שאדם רגיל לא יכול לעבור. ולכן הצדיקים עוברים דברים קשים, שיוכלו לקחת איתם ולקצר לאנשים רגילים את הדרך.
וכאשר האדם מייחד את נפשו עם רבו, כל השגה שרבו מגיע, הוא מגיע יחד איתו בקלות. ומתי שאדם מתחבר לרב בשביל דברים גשמיים, האדם מוריד את הרב למקום נמוך, ובסוף הרב משלם מחיר גבוה. כי המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון, דברים קשים נאמרו על זה. ולכן כאשר האדם עושה מרבו קרדום לחפור בו והופך את התורה לעסק ולגשמיות, מוריד את העולם למקומות קשים ורגישים, ומאבד עולמות שלמים. וכאשר האדם הולך בתמימות עם רבו ולא שואל שאלות ויודע שאין אדם יורד לסוף דעתו של רבו אלא אחרי ארבעים שנה, משיג השגות רוחניות עצומות, וכל מעלה שרבו עולה, יחד מעלה את כל תלמידיו איתו.
לכן הדבקות ברב צריכה להיות דבקות עצומה, כדברי התנא ״עשה לך רב״ וכן ״מורא רבך כמורא שמים״ וכן אביך ורבך טובעים בים, תציל את רבך, כי הוא המביא אותך לחיי עולם הבא.
וכמה שהאדם נותן כח לרבו ומאמין ברבו ועוזר לו לייחד את שמו יתברך, זוכה האדם להיות שותף עם רבו בכל מעלותיו. וח״ו רב שלוקח את התמימות של האנשים ואת הדבקות של האנשים לצרכיו, עונשו עונש קשה ואחריתו עדי אובד ופוגם במרכבה של השכינה. ומצאנו על יעקב אבינו, שנענש על זה שהשתחווה לעשו, אפילו שראה את השכינה. אבל היו אנשים שחשבו שמשתחווה לבשר ודם וגרם להם התקררות באמונה, על זה נענש יעקב עונש קשה.
ורב שעושה דברים ומנצל תמימות לעצמו, עונשו מי ישורנו. אך רב שמרים את תלמידיו ומביאים לדבקות בהקב״ה, מה שגילגולי שלג לא מסוגלים לפעול, מסוגל לפעול שמחה ועונג בשבת עם הרב.
ולכן עלינו בימי השובבי״ם לדעת לסדר בדעתינו, מה זה רב ומי זה רב, ומי המביאו לחיי עולם הבא ומה ח״ו מעביר לו את הזמן. מעין רב שהימים עוברים והזמנים חולפים, ומצות ״עשה לך רב״ לא מקיים, אלא רבו נהיה חבירו או פחות מזה.
רב צריך להיות דבר מרומם ומקודש ״מאן מלכי רבנן״ ועלינו לקדש ולקחת את הרב למקום שירים את האדם, ויעזור לו לחלוף ימים וזמנים קשים, ולהביאו לחיי העולם הבא. ובפרט בימי השובבי״ם שכל השגה שהרב משיג, מרים איתו את כל קהל עדתו ״כאיש אחד בלב אחד״.
יאשיהו יוסף.
