קול הפרשה – פרשת בחוקותי

מאת הרב שמעון לוגסי שליט"א

נאמר בפרשת בחוקותי: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ". רש"י מפרש, "אם בחוקותי תלכו" – "שתהיו עמלים בתורה". והכוונה בזה, שהאדם יטרח בשביל לדעת את התורה, אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו! לא ישב על מי מנוחות ויקרא כל היום אגדות, אלא יהיה עמל בתורה להבין דבר על בוריו, שיפסוק הלכה למעשה על פי התורה. זה "עמלים בתורה".

והעיקר היא ההלכה, נכון שלומדים דף יומי, כל הכבוד להם, אבל העיקר ההלכה, כי לא פוסקים הלכות מהגמרא, "אין למדים הלכה מפי תלמוד", כך אומרים רבותינו בגמרא (בבא בתרא דף קל.), אלא צריך לדעת את הפסקים, ויש לנו ברוך ה', את מאור עינינו רבי יוסף קארו, שחיבר לנו את השלחן ערוך, והכל מבואר שם באר היטב. והכי טוב שילמד קודם בית יוסף, שידע את המקורות ואת הטעמים ואחר כך ילמד שלחן ערוך ואז ידע לפסוק הלכה לאמיתה של תורה.

היה הגאון מבריסק, רבי יוסף דב (בער) סולובייצ'יק, גאון זה היה נכדו של רבי חיים מוואלאז'ין, הוא עצמו גם כן למד בישיבת וולוז'ין, והיה שקדן גדול וחריף עצום. היה לו שכל גאוני. הוא אביו של הגאון רבי חיים מבריסק.

והנה יום אחד, היו רבי יוסף דב וחבריו לומדים תורה, והנה נכנס אליהם רבי יצחק מוולוז'ין, אמר להם, בני, אתם יודעים, אתם לומדים תורה, תחזקנה ידיכם! אבל העיקר רבותי לעסוק גם בהלכה! מחר אחד מכם יתמנה למשרת אב בית דין, יבואו וישאלו אותו בדבר הלכה, מה יעשה? יפסוק מהגמרא? הוא לא יכול! והתחיל רבי זלמן לשבח את הגאון רבי שלמה קלוגר מברודי. הגאון הזה, אמר רבי יצחק, אין כמוהו! שלחתי אליו כמה שאלות, על המקום השיב לי דבר דבור על אופניו! ממש כהלכה למשה מסיני! אין רב גדול כמוהו בדור שלנו!

העיר ברודי היתה רחוקה מואלאזין, ואלאזין היא ברוסיה, והעיר ברודי היתה בגליציה, אבל רבי יוסף דב שמע, הקשיב והחליט באותה שעה, אם יש גאון כזה בהלכה, אני הולך אליו ללמוד אצלו! אך דא עקא, אין בידו כסף כדי לנסוע לעיר ברודי, מרחק נסיעה במרכבה במשך שלושה ימים.

לאחר מכן, ישב רבי יוסף דב בבית המדרש ועסק בתורה. הנה הוא שומע שני סוחרים מדברים ביניהם, כי בכוונתם לנסוע לעיר ברודי לרגל מסחרם, וכעת הם מתארגנים, הזמינו אליהם עגלון ואמרו לו, תתכונן, מחר בבוקר אנו יוצאים לנסיעה לעיר ברודי! שמע כן רבי יוסף דב, ניגש בעצמו לעגלון ואמר לו, אדוני שמעני, קח אותי איתך לברודי, ואני אהיה עוזר שלך במשך כל הנסיעה! שמע העגלון ואמר, אתה בחור ישיבה, לך ללמוד בישיבה, אתה לא מתאים לעבוד בעזרה לעגלון! השיב לו רבי יוסף דב, אתה צודק, אבל כעת אין לי ברירה, אני חייב לנסוע לברודי. הסכים העגלון.

אמר לרבי יוסף דב, תראה, יש שם חבית של זפת חם, צריך לשמן את גלגלי העגלה לפני הנסיעה, לך תביא את החבית ותמרח את הזפת על הגלגלים. הלך רבי יוסף דב, בקושי סחב את החבית החמה, והוא בידיו העדינות, החל מורח את הזפת, עד שהתבקע עורו והחל לצאת ממנו דם. אבל הוא מוכרח…

לאחר מכן אמר לו העגלון, לך ותביא תבן לסוסים לאכול! הלך רבי יוסף דב, הגיש לסוסים את האוכל, והנה אחד הסוסים הכה אותו בזנבו על פניו, התנפחו פניו של רבי יוסף, כפרת עוונות, אבל הכל כדאי בשביל התורה.

והנה הכל בסדר. תיכף באו הסוחרים ישבו להם כל אחד כמו "אפנדי" בתוך העגלה, והעגלון על הדוכן, קורא לעוזר שלו ואומר, בוא שב על ידי, מפעם לפעם הוא מוסר לעוזרו את המושכות שהוא מזהיר אותו, תמשוך חזק! שהסוסים ילכו בסדר! והוא עשה כך.

חלפו יומיים, שאל רבי יוסף דב את העגלון, מתי נגיע? השיב לו העגלון, עוד יום אחד אנו מגיעים. אך כעת אני עייף, אני רוצה לישון, קח את המושכות ושים לב שהסוסים לא יסטו מן המסלול. פנה העגלון לישון, ורבי יוסף אחז במושכות. והנה הוא חושב, הרי כשאגיע לברודי, אצטרך להשמיע דברי תורה לפני הגאון רבי שלמה קלוגר, ומה אגיד לו? החל חושב, הרמב"ם אומר כך וכך, תוספות אומרים ככה ומהרש"א אומר כך, והוא מפלפל במוחו, אך הנה ידיו רפו מעט,  הסוסים סטו ממסלולם והחלו לצעוד היישר אל היער. לפתע היתה מין מדרגה, הסוסים ירדו את המדרגה, ומן החבטה התעורר העגלון, הוא מביט ימינה ושמאלה, ורואה שהוא בתוך היער! החל לצעוק על רבי יוסף דב, שוטה שכמוך! טמבל! והחל להכותו מכות נמרצות, מה עשית? כעת אנחנו בתוך היער! לאט לאט הצליח העגלון להשיב את העגלה למסלולה, כשהוא ממשיך לחרף ולגדף את רבי יוסף דב במשך כל הדרך. רבי יוסף דב, שתק, שהרי הבין כי באמת באשמתו הסוסים סרו מן הדרך.

והנה הגיעו לברודי ברוך ה', ירדו כולם מהעגלה וגם רבי יוסף בער ירד, אך הנה הוא רואה כי כל הבגדים שלו מלוכלכים בזפת, ופניו מלאים זפת ונפוחות. בכל זאת הלך והחל לשאול איפה הוא ביתו של רבי שלמה קלוגר. עד שהגיע לביתו, נכנס אצלו, אמר לו, אדוני, אני הוא נכדו של רבי חיים מוולוז'ין, ואני נכדו של רבי יצחק מוולוז'ין, באתי ללמוד אצל כבודו! השיב לו רבי שלמה, הבאת איתך איזה מכתב? השיב לו רבי יוסף, לא, שכחתי, אם כן מי אומר שבאמת אתה הוא נכדו של הגאון? אתה נראה כאחד מן הבריונים, ובכל זאת, תאמר לי איזה דבר בדברי תורה. פתח רבי יוסף דב פיו בחכמה, והחל משמיע בגאונות דברי פלפול, דברים של טעם. שמע רבי שלמה ואמר, אכן רואה אני שאתה תלמיד חכם, נהניתי מאוד מדבריך, כעת, הנה המרחץ, תתרחץ, לאחר מכן אביא לך בגדים נאים לתלמיד חכם. ואכן רחץ רבי יוסף, ולבש בגדים של תלמיד חכם.

לאחר מכן אמר לו רבי שלמה, שמע, אחרי ששמעתי דבריך, אני רוצה שמחר תדרוש במקומי, יש לי שיעור כל ליל שבת משלוש עד ארבע, באים תלמידי חכמים גדולים, לכן תכין היטב את השיעור. רבי יוסף ניסה להשתמט, אמר לו, אני באתי ללמוד אצל כבודו לא באתי ללמד! אמר לו רבי שלמה, אני מרא דאתרא גוזר עליך שתאמר שיעור, ותזהר שלא תבייש אותי!

תיכף קרא רבי שלמה לשמש, וציוה עליו לפרסם במודעות בכל העיר, "גאון בא לעיר", ולפרסם את דבר השיעור שיתקיים בליל שבת. המונים המונים גדשו את האולם ובאו לראות את הגאון האורח. גם העגלון ששבת בעיר, הגיע לשמוע את את דברי הגאון. והנה הוא נכנס לבית המדרש, חשכו עיניו, הוא רואה את הצעיר שעזר לו עומד ודורש בדברי תורה. החל לבכות! אמרו לו האנשים שלצדו, מה קרה? השיב להם, אוי ואבוי לי! איך אני ביזיתי אותו! אני הרבצתי לו מכות! אמרו לו שאר האנשים, זו לא בעיה, רבנים צדיקים סולחים, תבקש סליחה, הוא יסלח לך. חיכה העגלון שהרב יגמור. הרב גמר את השיעור שלו, כולם באו ובירכו אותו, "ישר כח ישר כח", אחר כך ראה שכולם הלכו, התקרב זה העגלון, כרע על ברכיו ואמר, אדוני תסלח לי! אדוני תסלח לי! אמר לו רבי יוסף, תשמע, תעמוד, אילו היית מכה אותי מפני שהיית אומר שאני לא תלמיד חכם, אתה באמת אשם, אני יודע ללמוד יותר טוב ממך, לכן היית צריך לבקש ממני סליחה, אבל אתה הרבצת לי מפני שאני לא יודע להיות עגלון, ובאמת אתה צודק, עגלון אני לא יודע להיות… ואני מוחל לך.

כל כך התאמץ אותו צדיק כדי להביא את עצמו שיזכה ללמוד הלכה מפיו של גאון הדור. גם אם לא היה הולך לרבי שלמה, עדיין היה גאון גדול, אבל בכל זאת התאמץ לשמוע תורה מפיו של גאון ישראל. ואחר כך זכה, ולקחו אותו לרבנות בעיר סלוצק, ולאחר מכן לעיר בריסק. והיה מורה הוראות בישראל. זו זכות של אותם הימים, שכל הסבל שסבל היה כדאי עבור מה שזכה אחר כך. "נוצר תאנה יאכל פריה".

לכן רבותי, תחזקנה ידיכם! כל אחד ואחד שמוליך את בניו ללמוד תורה, מקיים "ושננתם לבניך" "ולמדתם אותם את בניכם", אשרי חלקו מה נעים גורלו! ברא מזכה אבא! איזו זכות גדולה שיש לו, אדם שמניח בנים תלמידי חכמים זה מאושר שאין כמוהו!

דוד המלך עליו השלום, חיבר לנו ספר קדוש, תהילים, ובתהלים יש דברים שסותרים זה את זה. מצד אחד דוד אומר "כי עני ואביון אני", מצד שני אומר "ה' בעזך ישמח מלך", אם כן, דוד הוא מלך או עני?

אלא שלדוד המלך היו נכדים, והיה רואה ברוח קדשו את נכדיו. היה רואה את נכדיו הצדיקים, כמו חזקיה מלך יהודה, יאשיה, יהושפט, שהיו מלכים צדיקים, טובים. היה רואה אותם ושמח. "בעזך ישמח מלך ובישועתך מה יגל מאד". פתאום מן הצד השני הוא רואה את נכדיו, אחז ומנשה ויהויקים, אז דוד המלך מרגיש עצמו עני ואביון. אין לך עני, כמו מי שאינו מניח בנים תלמידי חכמים, ואין לך עשיר כמו אדם שמניח בנים תלמידי חכמים. כמה אדם צריך להודות על האמת, שזהו הקיום שלנו, הקדוש ברוך הוא יזכנו שיתקיים בנו "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך".

שבת שלום ומבורך.

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.