קול הפרשה – פרשת ויחי

נאמר בפרשה:" וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה. וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם. וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ, וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה וכו',  וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה  לִי הֵם. אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה  כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיו לִי וכו'.   וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר, מִי אֵלֶּה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף, אֶל אָבִיו, בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה, וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם. וַיִּקַּח יוֹסֵף, אֶת שְׁנֵיהֶם  אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו. וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. שִׂכֵּל אֶת יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר. וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וכו',  וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם  וַיֵּרַע בְּעֵינָיו, וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם  עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו, לֹא כֵן אָבִי,  כִּי זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי  גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל, וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם. וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה, וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה".

בברכה מיוחדת זו שבירך יעקב אבינו את בני יוסף, זכו בני ישראל כולם, שבכל ליל שבת הם מברכים בה את בניהם, "ישימך אלהים כאפרים וכמנשה". והשאלה המתבקשת היא, אם אמר יעקב ליוסף "שני בניך הנולדים לך כראובן ושמעון יהיו לי", אם כן ראוי היה לנו יותר לברך את בנינו בברכת ישימך אלהים כראובן וכשמעון, ומדוע זה אנו אומרים כאפרים וכמנשה, ועוד צריך לבאר, מדוע נחשבים אפרים ומנשה בעיני יעקב יותר מראובן ושמעון, וכן יש לבאר מהו שנאמר "וישם את אפרים לפני מנשה", מהי ההדגשה היתירה בדבר זה?

כאשר ראה יעקב אבינו את אפרים ומנשה, שאל את יוסף, מפני מה קראת להם בשמות אלו, ענה לו יוסף, שלראשון קרא מנשה "כי נשני ה' את כל עמלי ואת כל בית אבי", והכוונה בזה שה' הרחיק אותו מביתו של יעקב אבינו, בית שכולו תורה ויראת ה'. ולשני קראתי אפרים, "כי הפרני אלהים בארץ עניי", שה' גדלני בארץ אוייב, והגעתי למעמד נעלה ביותר במלכות מצרים. ולאות תודה ושבח לה' יתברך, קרא את בנו על שם גדולתו.
אמר לו יעקב ליוסף, ההסתכלות שלך על החיים אינה נכונה, כי בראשית היית צריך לקרוא לבנך הראשון על שם הטובות שעשה ה' איתך, ולכן היית צריך לקרוא לו אפרים, ואילו רק לשני היית צריך לקרוא על שם הצרות שבאו עליך, ולקרות שמו מנשה. כי תמיד ההסתכלות והמבט של האדם צריכה להיות על חצי הכוס המלאה, ולכן הקדים יעקב את אפרים בברכתו, וגם הדגיש הפסוק  "וישם את אפרים לפני מנשה", כי כך צריכה תמיד להיות הראייה של האדם על החיים, ראשית כל על הטובה, ורק אחר כך על הרעה. ויזכור האדם כי גם הצרות הבאות אליו מאת ה', כולן הן לטובה, ובאמת אינן צרות כלל, אלא טובות, כמו שאמרו רבותינו על הפסוק "כי ארד אל בני אבל שאלה", אמר לו ה' ליעקב, אני עושה את בנך מלך ואתה עושה עליו אבלות?, כי האדם אינו מודע תמיד לדרכי ה', ולדרך בה הצרות, באמת הן טובות גדולות. ולפיכך אנו מברכים את הבנים "כאפרים וכמנשה", שתשיג אותם תמיד הטובה, גם במה שנראה כאילו אינו לטובה.

בגמרא בתענית (כא.) מובא מעשה על רבי נחום איש גמזו, ששלחו אותו בני ישראל למלך לבקש טוב על היהודים, ושלחו עמו ארגז מלא אבנים טובות ומרגליות, וכששהה רבי נחום במלון אורחים בדרך, באו גנבים וגנבו את כל המרגליות שהיו לו בארגז, ושמו תחתיהן עפר ואבנים פשוטות, שלא ירגיש רבי נחום בשינוי במשקל הארגז, אם היה ריק.

הגיע רבי נחום אל המלך, ואמרו לו, היהודים שלחו אליך דורון, מתנה טובה. צוה המלך למשרתיו שיפתחו את הארגז, ומצאו שכולו מלא עפר. וכמעט שהוציאו את רבי נחום למיתה, ורבי נחום בשלו, אומר "גם זו לטובה", כי כל מה שעושה ה' יתברך, הכל לטובה. בא אליהו בדמות משרת לפני המלך, ויאמר לו, הנה זה העפר ששלחו אליך היהודים, הוא עפר מעפרו של אברהם אביהם, שהיה משליך אותו על אויביו ומנצח במלחמות. ויבוקש הדבר וימצא כי כן הוא, שהעפר ההוא, היתה בו סגולה מיוחדת כשזרקו אותו על האויבים, שנצחום. וכך ניצל רבי נחום, בזכות מה שהיה יודע להודות לה' על הרעה, כשם שהוא מודה על הטובה, כי ידע שבאמת, הכל לטובה.

עוד מעשה מובא בגמרא, ברבי עקיבא, תלמידו של רבי נחום, שפעם רצה להכנס לאיזו עיר, וסגרו השומרים את שערי העיר ולא נתנו לו להכנס. ואמר "כל דעביד רחמנא לטב עביד", כלומר, כל שעושה ה', לטובה עושה. והנה היו עמו שלשה דברים, חמור, נר ותרנגול. בא אריה טורף וטרף את החמור, בא הרוח וכיבה את הנר, ובא חתול וטרף את התרנגול. ועל כל דבר היה רבי עקיבא אומר, כל דעביד רחמנא לטב עביד. ולסוף באו שודדים על העיר, והרגו את כל מי שהיה בתוכה, ואילו היה רבי עקיבא בתוכה, היה נהרג גם הוא, ואילו היה לו נר, היו מבחינים בו והורגים אותו, וכן אילו היה לו חמור או תרנגול, ודאי היו עושים רעש וגם כן היו מבחינים בו האויבים, נמצא שהכל היה לטובה.

ויש להעיר, מה הטעם שתפס לו רבי עקיבא לשון שונה מרבו, רבי נחום, שהיה אומר "גם זו לטובה", ואילו רבי עקיבא השתמש במטבע לשון שונה. והתשובה לזה, כי רבי עקיבא ראה, שהלשון שתפס רבו, היא לשון שאינה טובה כל כך, שלשון "גם זו לטובה" משמעה, שאף שהיה יכול להיות טוב יותר, מכל מקום "גם זו לטובה", ואילו רבי עקיבא תפס לו לשון טובה יותר, שבאמת רק כך היא הטובה, "כל מה שעושה ה' לטובה עושה"!

וכן היה בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, שאשה אחת נגזר דינה למוות בתליה בחצר גטו ברגן בלזן, כיון שנתפסה גונבת קליפות תפוחי אדמה. ולאחר שכבר נקשר החבל על צוארה, נשמע לפתע קול האזעקה מחמת תקיפת מטוסי בעלות הברית על גרמניה. התחננה האשה לחברותיה שיתירו את החבל מצוארה, כיון שידיה קשורות, שחררו אותה חברותיה ומיד ברחו לתפוס מחסה. ל"רוע" מזלם, ירדו לתפוס מחסה במבנה תת קרקעי שבו הסתתרו הנאצים הארורים מפקדי המחנה. מיד הורה המפקד לשני הנשים באיומי אקדח לצאת מן המקום, בצער רב הן יצאו ממנו והסתתרו מתחת לקיר סמוך. לא חלפה דקה ולפתע נשמע קול פיצוץ עז מפצצה שהטילו מטוסי בעלות הברית הישר על מקום המסתור שבו שהו הגרמנים. נמצא, שהכל לטובה היה, כי אין רע יוצא מאת ה' יתברך, אלא שאין אנו יודעים תמיד מהי הטובה שצומחת מכל מהלך, וצרכים אנו להאמין כי הכל לטובה.

שבת שלום ומבורך !

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.