קול הפרשה – פרשת ויקהל פקודי שבת מברכין
מאת הרב שמעון לוגסי חבר מועצת העיר אשקלון
וכתב רש"י ז"ל, אהליאב משבט דן היה, מן הירודין שבשבטים. שהרי בני דן היו מבני השפחות, ואילו בצלאל היה מהשבט החשוב ביותר, שבט יהודה.
ומכל מקום השווה השם יתברך את שניהם בעבודת המשכן, לקיים מה שנאמר, "ולא זכר שוע לפני דל", שאין לפני ה' הבדל בין נשיא העם לדלת העם, שכולם אותו הדבר לפניו, ואף על פי שבצלאל היה ראוי בפני עצמו לבנות את המשכן, לא היתה יכולת בידו לבנות את המשכן אלא יחד עם אהליאב. ונתבאר כל זה במדרש רבא.
ולכאורה דברי המדרש תמוהים, שהרי בכל מקום אנו רואים שהתורה כן מתייחסת ליחוס של האדם, וכמו שראינו בסדר השבטים בדגלי המדבר שהיו חונים לפי חשיבותם סביב לאהל מועד, ולפי מעלתם ילכו ראשונה. ועוד קשה שהרי היחוס של האדם כן מראה על איכות האדם, ומראה על מעלתו לטוב ולמוטב, שהרי מי שיש לו יחוס ואף על פי כן אינו נוהג כשורה התביעה עליו גדולה יותר, כמו שראינו לגבי ראובן, שאמר לו יעקב אבינו "ראובן בכורי אתה", ובגלל זה "פחז כמים אל תותר", בגלל פזיזותו של ראובן שבלבל יצועי אביו הפסיד את הגדולה שלו. ואם כך מדוע השם יתברך משווה את בצלאל הנכבד לאהליאב שהיה מדלת העם ומחייב את בצלאל לקחת לו שותף שלכאורה הוא מיותר?
במדרש רבא על מגילת קהלת נאמר על הפסוק "טוב שם משמן טוב", שלשה שמות לאדם, האחד, שקוראים לו אביו ואמו, השני, שקוראים לו בני אדם, והשלישי, שקורא הוא לעצמו.
וההסבר הוא, כי השם מורה על המהות, והשם הראשון הוא שאביו ואמו קוראים לו, לפי מה שהקדוש ברוך הוא נותן בלב ההורים לקרוא לילדיהם לפי שורש נשמתו של האדם, וכך נקרא האדם באמת.
השם השני, קוראים לו בני אדם, לפי התפתחות האדם בין בגוף ובין בשכל, שאם אדם עושה דבר המועיל לגוף ולשכל יש בו שבח גדול לו ולבריות כולם. וכך יכנוהו ויקראו לו שם טוב. כמו חכם עשיר ונכבד וצדיק. ובענין זה אין הבדל בין האדם לבעלי החיים, שהרי גם בעלי החיים משתדלים בכל כוחם לעשות כל מה שיטיב להם בעולם, שיהיה להם מזון וטרף לנפשם, וכן מחפשים מקום ובונים לעצמם בית לחיות שם ולגדל את צאצאיהם. ואף על פי כן הם בעלי חיים. אבל אם האדם עושה לגוף ולשכל דבר המועיל לו, זוכה שעל ידי זה משבחים אותו בני אדם בשבח גדול. ואף על פי כן, האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב. אפשר שאין הוא ראוי לאותו תואר שמחשיבים אותו בני אדם.
והשם השלישי שהאדם קורה לעצמו, הוא שעליו אמר שלמה המלך "טוב שם משמן טוב", שאף שבני אדם קוראים לו "צדיק", הוא אינו מסתפק בכך וממשיך לעלות מעלה מעלה, כי כל הזמן הוא חושב שעדיין לא הגיע ולא השלים מה שראוי לו להשלים בעבודת ה', ואז הוא באמת צדיק אמיתי, וזהו השם הטוב באמת.
כשהפסוק קורא "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי", בצלאל הגיע לשלמות, ל"שם" שקרא לעצמו והקדוש ברוך הוא הסכים עמו. ולא עוד אלא, "וימלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה וכו' בכל מלאכת מחשבת". אילו היה אדם יודע שני מקצועות, כבר הכל היו משבחים את אותו אדם, וכאן בצלאל היה יודע הכל ולא היתה חסרה לו שום ידיעה בעבודה בזהב בכסף ובנחושת ובמלאכת עץ. ידע שמות הקודש שבהם נברא העולם ובהם היה משתמש גם כן למלאכת המשכן. ובכל זאת הקדוש ברוך הוא אומר לו, אתה לא עושה את המלאכה לבד, ותקח אתך את אהליאב שהוא שותף הרבה פחות מוכשר ממך במעלה, משבט דן, שבט שהוא הכי פחות מכובד "מאסף לכל המחנות", "דל" משבט דן, וביחד תכינו את המשכן.
ביאור הדבר הוא, שאף על פי שהאדם חכם ויודע הכל, אם הוא לא מסוגל לשבת ולעבוד עם אדם שהוא פחות ממנו, כל מעשיו אינם שוים כלום, ולא השלים את הבחינה של המדות שלו. אדם שהוא גדול בתורה ובמעשים טובים, הבחינה האמיתית שלו היא כאשר הוא נפגש עם אדם שהוא פחות ממנו ויודע לעבוד איתו ביחד מבלי להרגיש שום רוח התנשאות ועליונות עליו. אז שוה כל החכמה שלו שהוא יודע הכל, ואז הוא ראוי להקרא בשם שקוראים לו בני אדם.
שבת שלום ומבורך !
