מאת הרב שמעון לוגסי שליט"א
נאמר בפרשה: "והנשיאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן" (שמות לה כז).
בבנין המשכן היה צורך בחומרים יקרים מאד, זהב וכסף, בדים יקרים מאד, ואבנים יקרות. אולם הדבר היקר ביותר שהיו זקוקים לו במעשה המשכן, היו אבני האפד והחושן. ואם כן יש להקשות, מדוע בחרה התורה להזכיר את תרומת הנשיאים בסוף סדר התרומות למשכן, אדרבא, היה לה להזכיר תרומה נכבדת שכזו בראשית סדר התרומות.
והנה עמד כבר בשאלה זו בספר "אור החיים" לרבינו חיים בן עטר זלה"ה, וביאר זאת על פי דברי המדרש, שהקשו במדרש, מנין היה להם לנשיאים באמת אבנים מיוחדות ויקרות כל כך במדבר, בארץ לא זרועה? והסביר המדרש על פי מה שנאמר במשלי (פרק כה) "נשיאים ורוח וגשם אין", ששם פירוש המילה "נשיאים" הוא, עננים, וכך הוא מדרש הפסוק בפרשתינו "והנשיאים הביאו", שהעננים הורידו אבנים יקרות בפתח בתי נשיאי ישראל (על ידי נס) והנשיאים ליקטום והביאום אל משכן ה'.
ועל פי זה כותב האור החיים הקדוש, שמכיון שלא טרחו הנשיאים בהבאת האבנים אל משכן ה', לכן לא הזכירה התורה את תרומתם זו, שהרי לא טרחו בה, ואין הקדוש ברוך הוא מחשיב את התרומה לפי גודל ערכה, אלא לפי גודל העמל והטורח שיש לו לאדם המביאה.
ואף על פי שהנשיאים זכו לנס שכזה שיבואו להם האבנים על ידי ענן, מצד גודל צדקתם וקדושתם, שכן שאר בני ישראל לא זכו לכך, מכל מקום, כיון שלא היה להם טורח כל כך בהבאת התרומה, לא החשיבה ה' יתברך כשאר תרומות בני ישראל.
ולכן תלתה התורה תמיד את ענין התרומה בכוונת לבו של האדם, כמו שנאמר "ידבנו לבו", וכן "כל אשר נדב לבם אתם", לפי שענין הנדבה בעיני ה', משוייך תמיד לכוונת הלב. וידוע הדבר, שכל דבר שאדם טורח עליו ביותר, הרי הוא נקשר אל לבו מאד. וכמו שאמרו רבותינו, רוצה אדם בקב (משקל של קב זהב למשל) יותר מתשעה קבין של חבירו, וזאת לפי שכל מה שאדם טורח עליו, הרי הוא חביב עליו יותר, וחס עליו מאד, וקשה עליו הפרידה מאותו הדבר. ולפיכך, עם ישראל שהיו טורחים הרבה על ענין התרומה למשכן ה', והיתה התרומה חביבה עליהם ביותר, ואף על פי כן תרמו מעצמם למשכן, זכו שתרומותיהם תוזכרנה בתחילה.
ומכאן אנו באים ליסוד חשוב מאד בקיום המצוות, שאל יאמר אדם לחבירו, כך מעות וקנה לי ארבעת המינים, או קח מעות וקנה לי צרכי שבת, אלא ילך בעצמו ויטרח לכבוד ה' יתברך, ואז מעשה המצוות יתיקר מאד גם בעיניו, וגם הקדוש ברוך הוא יחשיב לו יותר את מעשה המצוות. (וכמו שמצינו כן בגמרא גם לענין "גדולים מעשי חייא").
וכמו שמצאנו לרבותינו, שהיו טורחים בעצמם הרבה בהכנות לכבוד שבת ובקיום המצוות, שעל ידי כן היו נוסכים תוכן נפשי ורוחני בהכנות לשבת, וזכו לברכה מרובה לכל השבוע כולו.
שבת שלום ומבורך
