יושר ואמינות מהי / מאת הרב שמעון לוגסי שליט"א
נאמר בפרשה, "ואלה פקודי המשכן משכן העדות". ופירש רשב"ם, אלה פקודי, הוא חשבון הכסף והזהב והנחושת שמשה רבינו ע"ה קבלם מיד בני ישראל, וכעת שהיה המשכן מוכן, עמד משה רבינו ע"ה ומנה את כל הכסף והזהב שנתנו ישראל למשכן, להראות לכל ישראל כי לא חסר מאומה ממה שתרמו הם למשכן, כדי שיהיה משה רבינו נקי מישראל שלא יבא חלילה בלב אחד מהם איזה חשש שמא משה רבינו לקח לעצמו משהו ממה שתרמו הם.
ורבינו הרמב"ן בפירושו על התורה כתב, שגם כאשר מסר משה רבינו ע"ה את כספי המשכן לבצלאל שבנה את כלי המשכן, מסר לו הכל בצורה ספורה ומדודה, במידה במשקל ובמסורה, בחשבון מדויק עד לפרוטה האחרונה, בכדי שלא יבא ח"ו חשד בלב מי מבני ישראל שבצלאל לוקח משהו לעצמו. ובאמת שהדברים מבהילים, הלא אילו היינו צריכים אנו להפקיד איזה סך בידי אדם גדול, כדוגמת הגאון בן איש חי, הלא בודאי היה זה גנאי גדול לספור לו את סך הכסף המופקד בידיו, כאילו הוא חשוד על הגזל, ואם כן על אחת כמה וכמה לגבי בצלאל, שהיה הדבר מוזר מאד למנות לו את הכסף המיועד למשכן. ואם כי משה רבינו לכשעצמו, עוד מובן הדבר מדוע היה מחשב את כספי התרומות, בכדי שלא יחשדוהו בני ישראל בגזל, אבל במסירת הכספים לבצלאל, לכאורה היה לו יותר להמנע מכך. והדבר צריך ביאור.
במדרש רבא, דרשו רבותינו על הפסוק במשלי (כח) "איש אמונות, רב ברכות", זה משה רבינו, שהיה איש אמונות, כמו שנאמר "לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא", ועל כן היה נזהר כל כך בממונם של ישראל, כאילו אינו כספו שלו, וכאילו אין לו כל עדיפות על שאר ישראל. ועל כן הבין משה רבינו, שאינו יכול לוותר על ספירת הכסף במסירתו לבצלאל, שכן לא משלו הוא מוותר, ומבני ישראל אפשר שיש מי שיחשוד שבצלאל לוקח משהו לעצמו, לכן ספר את ממונם של ישראל במסירתו לבצלאל.
שידע משה רבינו אל נכון, שכשהולכים לבנות משכן לשם ה', צריך הכל להעשות בנקיות מוחלטת מכל נגיעה וחשש כל שהוא, ולכן אפילו לבצלאל שהיה צדיק והיה ממונה על ידי ה' יתברך על בניית המשכן, ספר משה רבינו את הכסף. ואם לא די בכל זה, עוד החמיר הרבה משה על עצמו, שבספירת הכספים נזהר שלא יספור את הכסף כשהוא לבדו, אלא היה קורא אליו את איתמר בן אהרן הכהן, והיה סופר את כספי ישראל יחד איתו. שהרי אמרו רבותינו בבבא בתרא (דף ח ע"ב) שאין עושין שררות על הציבור בפחות משנים. (כלומר, אין ממנים גזבר הגובה צדקה ואחראי על ממון הציבור, בפחות משני בני אדם). וכן אמרו במדרש, שלכן נאמר "אשר פוקד", ולא נאמר "אשר פקד" (שאם נאמר פקד, משמע משה לבדו פקד, וכשנאמר פוקד, משמע שנפקד הכסף, ולא על ידי משה לבדו) מפני שלא לבדו מנה משה את כספי ישראל, אלא עם איתמר שהיה לצידו. ואמרו עוד במדרש, שכל זה עשה משה רבינו, מפני שאדם צריך לצאת ידי חובת הבריות כשם שצריך לצאת ידי שמים, שנאמר (במדבר לב) "והייתם נקיים מה' ומישראל".
וזהו מה שנאמר "איש אמונות, רב ברכות", כי מי שנוהג ביושר ובאמינות, זוכה לברכה מיוחדת מאת ה' יתברך, שהרי טבע העולם, שאם יכניסו זהב לכור לוהט, בודאי יתמעט מעט משקל הזהב, אך לא כן אצל אדוננו משה ע"ה, שגם אחר בניית המשכן, בדקו במשקל הכסף והזהב ולא נמצא חסר בו ולא כלום, והיה זה נס מאת ה' יתברך, כמאמר הפסוק.
וזאת להיפך מדעת אנשים קלי הדעת, שאומרים שמי שינהג ביושר לא יוכל להתפרנס בכבוד, ועל כן הם מתירים לעצמם בקלות דעת להקל ראש בעניני גזל ומירמה, בחושבם כי רק מכך תבא להם פרנסה בריוח (ובפרט מצוי הדבר לצערינו אצל בעלי מלאכה, שרבים מהם נופלים בפח זה, שאינם עושים מלאכתם נאמנה כמו שהתחייבו מראש, שעוברים על חמורי חמורות, עון גזל, והרבה מאד יש להתמרמר על זה, שכן אמרו רבותינו גזל מקטרג בראש, ולדעת רבותינו המקובלים עתיד אדם לחזור בגילגול על עוון זה, כדי להשיב את גזילתו), אך לא כן לאשר בשם ירא ה' יקרא, שמבין אל נכון, כי לא תבא הברכה אלא מאת ה' מן השמים, למי שנוהג ביושר ואמת, ואינו נוטל מה שלא מגיע לו בדין, ובזה יברכוהו גם הבריות, ויהיה ברוך לפני ה'.
שבת שלום ומבורך !
