נדב סטריפ

קול הפרשה – פרשת קדושים

מאת הרב שמעון לוגסי

נאמר בפרשה, לגבי אדם שהלך אחרי עבודה זרה מסוימת הנקראת "מולך", (או כפירוש הרמב"ן שכל צורה של עבודה זרה נקראת מולך, מלשון מלכות, שממליך את העבודה זרה על עצמו), שאם לא יענישוהו קהל ישראל כראוי, "ושמתי את פני באיש ההוא ובמשפחתו, והכרתי אותו אות כל הזנים אחריו לזנות אחר המלך מקרב עמם". (ויקרא, כ, ה).


ואודות מה שנאמר, ושמתי פני באיש ההוא "ובמשפחתו", מובא בגמרא (בשבועות דף טל.), אמר רבי שמעון, אם הוא חטא, משפחתו מה חטאה? אלא ללמדך, שאין לך משפחה שיש בה מוכס, שאין כולם מוכסין. כלומר, דרך כלל, כל משפחה שיש בה אחד שממונה מטעם המלכות לגבות מס המלך (שהיו כל המוכסים רשעים, שהיו גובים מס יותר מן הראוי, וגוזלים את הציבור), שאין בני משפחתו מחפים עליו ויודעים בחטאו, ושמחים במעשיו, ונהנים מהממון שמביא להם. וכמו כן משפחה שיש בה אדם שהגיע לשפל המדרגה, לעבוד למולך, בודאי משפחתו חיפתה עליו עד שהגיע לדרגה שפילה כל כך, ולכן גם הם נקראים שותפים בעבירה, ונענשים.

מכאן אנו למדים כמה קשה מדת הדין, שיזהר אדם שלא לחפות ובודאי שלא לעודד קרוב, או בן משפחה, שמדרדר במעשיו, כי בזה הוא עלול להתפס בחטאו. (והדברים אקטואלים מאד בזמנינו. ודי לחכימא). ואדרבא, עליהם להוכיחו ולהתנער ממעשים שפלים (בחכמה), ובזה ינצלו מכל אשמה.

בגמרא במסכת סוכה (נו:), מובא מעשה, במרים בת בילגא, שהמירה דתה ונישאה לגוי, וכשבאו הגויים לבית המקדש כדי לחללו (עוד לפני חרבן הבית), בעטה במזבח, ואמרה, "לוקוס, לוקוס", (זאב ביוונית), וצעקה על המזבח, עד מתי אתה מכלה את ממונם של ישראל (שהיו מביאים קרבנות, וכביכול המזבח טורף את קרבנות ישראל כזאב), ואין אתה עומד להם בעת צרתם, (כאילו, לא הועילו הקרבנות לישראל, שהרי באים עליהם צרות). כשראו חכמים את רשעותה של זו, סתמו את אותו החדר שבו היו בגדי הכהונה של משפחתה של מרים (שהיו כהנים), ומנעו מהם להמשיך לעבוד בבית המקדש. ובכך הענישו את כל משפחתה של מרים. והקשו על כך בגמרא, שאם מרים חטאה, מה הטעם שראו חכמים להעניש את כל משפחתה, והשיב אביי, כן הוא הדבר, וכדרך שרגילים העולם לומר, "שותא דינוקא, או דאבא או דאמיה", כלומר, דבורו של התינוק, בא ממה ששמע מאביו או מאמו, וכמו כן אותה מרים המרשעת, אילו לא שמעה דברים חמורים כנגד קדושת המזבח, לא היתה באה למדה חמורה שכזו, לומר דברים קשים כל כך על מזבחינו. ואף שודאי לא זלזל אביה כל כך במזבח כמו שהיא עשתה, אבל מכיון שודאי דיבר דברים שלא מכבודו של מזבח, על כן מצאו בו חכמים אשמה על דברי בתו.

ומכאן אנו למדים, כמה יש להזהר בבית, שלא להשמיע שום דבר שיראה כאילו איזה זלזול בגדולי ישראל, או כנגד המורים הרבנים של הילדים, שכן אם ידברו ההורים כנגדם, בודאי לא יוכלו הילדים אחר כך לקבל תורה ומוסר ודעת, מפי אותם שהוריהם אינם מכבדים אותם. ודבר זה עלול לגרום לנזק שאי אפשר לתאר את אחריתו, וכל כך למה, רק מפני כמה דברים בטלים שאמרו ההורים על יד בנם, וזהו דבר מצוי מאד לצערינו, וצריך להזהר בזה מאד. כדי שהילדים יגדלו לראות במורים הרוחניים שלנו "דמויות הוד", ויוכלו לגדול כראוי, לתורה ולמצוות, שיגדלו יראי ה' ועושי רצונו.

שבת שלום ומבורך !

נדב סטריפ

הוסף תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.